לקריאת פסה"ד: ע"ע (ארצי)  23901-07-23    ציר הסעות ותיור  בע"מ נ' טובה דהרי ואח'
פסק דינו של בית הדין הארצי מיום 30.10.24, עוסק בתוקפו של סעיף בהסכם שנחתם בין המערערת, חברת היסעים, לבין המנוח, נהג בחברה, בו הוסכם כי תקופת ההתיישנות לתביעות נגד החברה מצידו, תעמוד על שישה חודשים בלבד.
המנוח עבד בחברה כנהג הסעות במשך מספר שנים. במהלך העסקתו, הוא חתם על הסכם נפרד מהסכם העבודה הכולל סעיף המגביל את תקופת ההתיישנות לתביעות נגד החברה לשישה חודשים בלבד. הסעיף נוסח באופן כוללני והוחל על כלל התביעות של העובד כנגד המעסיק ככל ויהיו. לאחר סיום העסקתו, המנוח תבע מהחברה זכויות שונות, לרבות שעות נוספות, פנסיה ופיצויי פיטורים. החברה טענה כי יש לדחות את תביעותיו בשל התיישנות מתוקף ההסכם. בית הדין האזורי דחה את טענת ההתיישנות והורה לחברה לשלם את זכויותיו המלאות.
חוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות של 7 שנים לתביעות שאינן במקרקעין. תקופה זו מוחלת גם ביחס לתביעות ביחסי עבודה. לצד כלל זה, סעיף 19 לחוק ההתיישנות מאפשר לצדדים להתנות על אורכה של תקופת ההתיישנות הסטטוטורית הקבועה בחוק וזאת בהסכם נפרד, כתוב, ובלבד שלא תקצר תקופת ההתיישנות מששה חודשים.
בערעור שהגישה החברה, חזר בית הדין הארצי על מוסכמות יסוד לפיהם תקופת ההתיישנות, מטבעה, מצמצמת את זכות הגישה לערכאות ועלולה למנוע מימושה של זכות מהותית. על כן, בנסיבות בהן לא מתקיימים הרציונאליים העומדים בבסיס החוק, יש לפרש את הסדרי ההתיישנות בצמצום.
בית הדין הארצי עמד על הפרשנות שאומצה בפסיקה ביחס לסעיף 19 לחוק ההתיישנות, לפיה אין די בעמידה בתנאים הטכניים הקבועים בסעיף, אלא נדרשת הסכמה נפרדת ו"מיוחדת" שתשקף את הסכמתם של שני הצדדים ותוביל למסקנה כי הצדדים הבינו את משמעות ההסכמה באופן מועד ומושכל. כמו כן, במצבים של פער מהותי בכוח המיקוח, כפי שקיים ביחסי עבודה, יש לוודא כי ההסכמה אינה תולדה של פערי כוחות, ואינה מובילה לפגיעה בזכויות קוגנטיות.
נוכח האמור, קבע בית הדין הארצי כי החתמת עובד על הסכם לקיצור תקופת ההתיישנות שנועד לשרת את אינטרס המעסיק בלבד ואינו משקף הסכמה אמיתית של העובד, נוגד את תקנת הציבור ולכן בטל. זאת, גם כאשר לא מדובר בוויתור על זכות של העובד אלא רק צמצום של התקופה בה יוכל להגיש תביעות כנגד המעסיק. בית הדין הארצי עמד על כך שהסיכוי שעובד יגיש תביעה כנגד מעסיקו במהלך תקופת העסקתו קלוש, ולכן יש לאפשר לעובדים זמן מספק על מנת לעמוד על זכויותיהם ולפנות בתביעה לבית הדין.
על אף שנקבע כי החתמה של עובד על הסכמה לקיצור תקופת ההתיישנות תיחשב, ככלל, נוגדת את תקנת הציבור, בית הדין הארצי ציין כי עשויים להיות לכך חריגים– כך במצבים בהם ניתן להשתכנע כי הייתה הסכמה אמיתית ומושכלת של העובד. לשם כך, אין זה מספיק להראות כי התקיים משא ומתן בין העובד לבין המעסיק, ויש להראות כי ההסכמה משקפת איזון סביר בין האינטרסים של המעסיק, החורגים מרצונו להקטין את סיכוניו הכלכליים, לבין האינטרסים של העובד. איזון כזה, עושי להתקיים, למשל, כאשר תקופת ההתיישנות המוסכמת חלה רק על מימוש זכות קונקרטית, להבדיל מתקופת התיישנות גורפת על כלל זכויותיו של העובד, וכאשר הוכח כי גם העובד הפיק תועלת מההסכמה. לעניין זה נקבע, כי תשלום תמורה לעובד כנגד קיצור תקופת ההתיישנות לא ייחשב כטעם המשרת את אינטרס העובד.
לסיכום ההלכה – הסכמה לקיצור תקופת ההתיישנות ביחסי עבודה תיחשב, ככלל, כהסכמה הסותרת את תקנת הציבור לפי סעיף 30 לחוק החוזים ודינה בטלות. במקרים בהם תוכח הסכמה אמיתית ומושכלת המשקפת גם איזון אינטרסים סביר שבו ניתן למצוא גם תועלת לעובד, ייתכן וההסכמה תוכל לעמוד.

נובמבר 2024